באיזה עומק האדום נעלם מתחת למים?
האדום נעלם במטרים הראשונים של מים צלולים. באגם צבוע בטאנינים דווקא הכחול הוא שנעלם ראשון, והאדום מגיע הכי רחוק. איזה מהשניים קורה תלוי לגמרי במים שאתה עומד בהם.
מה המים האלה מעבירים
האור האדום יורד ל־1% מעוצמתו בפני המים איפשהו בין 1.2 m ל־11 m, תלוי לגמרי במים: 11 m באוקיינוס הצלול ביותר, 1.2 m במי שיטפון. אבל הטווח המוחלט הוא החצי הפחות שימושי של התשובה. מה שחשוב הוא איזה צבע שורד הכי טוב, וכאן הכול מתהפך: אורך הגל שחודר הכי עמוק הוא בערך 470 ננומטר — כחול־ירוק — באוקיינוס צלול, ובערך 680 ננומטר — אדום עמוק — באגם צבוע בטאנינים, כי חומר אורגני מומס בולע הכי חזק את אורכי הגל הקצרים. במים טאניניים האדום הוא הצבע שמנצח, וזה בדיוק ההפך מהעצה המקובלת.
איזה צבע של אור חודר הכי עמוק?
בערך 470 ננומטר במי אוקיינוס צלולים ובערך 680 ננומטר באגם צבוע בטאנינים — כחול־ירוק באחד, אדום עמוק בשני, מחושב מתוך הבליעה של המים עצמם ולא נקרא מטבלה. אין תשובה אחת, וטבלה שנותנת תשובה אחת מתארת מים שלא טרחה לנקוב בשמם.
באיזה צבע פיתיון להשתמש במים בוציים?
זה תלוי לאן הדג מסתכל, ובגלל זה העצות המקובלות סותרות את עצמן. במבט מהצד או כלפי מטה הבהירות מנצחת, וצ׳ארטרוז או לבן בולטים. במבט כלפי מעלה אל פני המים שום דבר לא יכול להיות בהיר יותר מהשמיים, ולכן רק צללית כהה יוצרת ניגודיות — ובגלל זה גם שחור וכחול “תמיד עובדים” במים בוציים. שני המחנות צודקים, כל אחד בגאומטריה אחרת.
האם צבע הפיתיון באמת משנה?
הוא משנה לשאלה אם דג בכלל מסוגל לזהות את הפיתיון, וזאת טענה צרה בהרבה ממה שרוב העצות מציגות. האתר הזה מחשב את הניגודיות בין הפיתיון למים שמאחוריו, ואת המרחק שבו הניגודיות הזאת עולה מעל סף הזיהוי של המין. הוא לא יכול להגיד לך אם הדג יתקוף: זאת התנהגות, ואין מודל אופטי שחוזה אותה.
מקורות
- Pope & Fry (1997). Applied Optics 36(33), 8710–8723.
- Govardovskii et al. (2000). Visual Neuroscience 17, 509–528.
- Aksnes & Utne (1997). Sarsia 82, 137–147.